בלי צלם. בלי יום צילום.
בלי אלף תיקונים.

תמיד הייתי ילד רגיש. מצד אחד זה נתן לי אמפתיה ועומק. מצד שני, לא ידעתי לנהל את העולם הפנימי שלי, מחשבות ורגשות שהציפו אותי, בושה וריצוי שליוו אותי הרבה לפני שידעתי לתת להם שם. כשהגעתי לגיל שבו צריך להתחיל לבחור בשביל עצמי, המעבר לחיים הבוגרים היה הרבה יותר גדול ממה שידעתי להכיל.

בצבא פגשתי מסגרת שלא ידעתי לנהל, ועימות ישיר וקשה מול סמכות ששינה את מערכת היחסים שלי איתה לשנים. בשנים שאחרי המשיכו לצוף אותם הדפוסים, בריחה מכל דבר שהרגיש כמו כאב, החלטות שנועדו לשרוד רגע אחד קדימה, לא לבנות משהו. בשלב מסוים הנפש שלי פשוט קרסה. חוויתי תקופה שבה הרגשתי שיש לי פתרון לכל כאב בעולם ושאני יכול הכול, ואז נפלתי, הכי נמוך שהייתי בחיי.

ביליתי שבוע במחלקה סגורה בבית חולים, ילד בן 22 שרוב חייו היה 'בצד הטוב', מצאתי את עצמי מרותק למיטה, במקום שבו כל מי שהחברה לא רואה נמצא יחד. יצאתי משם, אבל רק כשהייתי מוכן באמת למסור את ההגה למישהו אחר, נכנסתי לטיפול אמיתי, במקום שנקרא בית מאזן.

בית מאזן היה אותו מקום לאורך כל הדרך, קודם הייתי שם מטופל, ואז, כשהייתי אמור לסיים את השהות שלי, הציעו לי להישאר ולעבוד. מעוזר מדריך ועד מנהל בית, חמש שנים שבהן שמעתי מאות אנשים מספרים על מה שתקוע להם. למדתי שם דפוס שחוזר על עצמו: ההבדל בין מי שממש עובר תהליך לבין מי שעוזב באמצע הוא לא היכולות שלו, הוא ההסכמה שלו לתת אמון, לשחרר שליטה, ולהיפתח לרעיון חדש. זה בדיוק מה שאני מביא היום לכל שיחת היכרות עם בעל עסק: לא באתי לשנות אותך, ולא באתי למכור לך פתרון קסם. באתי להקשיב, לזהות מה חוסם אותך, וללכת איתך משם.